אירית ראב - שירותי תוכן מאלף עד תו
ביקורת ההצגה "לבדנו ביחד"
מאמר למגזין מקוון
התפרסם במגזין "מרתה יודעת"
מסיבה כלשהיא, שאינה ניכרת לעין, מחלקת הספאם שלי מפוצצת במיילים שמציעים לי אי-אילו הצעות חברות, מין וירושה באנגלית רשמית. לא כל המיילים הם כאלה, חלק מהם מאוד שובי לב, לפחות כך ניכר מהשורה הראשונה של המייל, כי אני לא ממש מעזה לפתוח אותם. אבל לפעמים אני תוהה, מה היה קורה אם הייתי עונה לאחד מהם, ודלת לעולם נסתר היתה נפתחת בפניי - דלת לעולם מקטין או מגדיל בו זחלים מדברים וחתולים מחייכים ומלכה עורפת ראשים. ומה קורה לכל המיילים הללו? האם הם אובדים בתהום הווירטואלית לעולם ועד, לעולם בלתי נפתחים, לעולם בלתי נענים?
הסוגיה הזו מקבלת ביטוי בימתי מלבב בהצגה החדשה של מיה מגנט, "לבדנו, ביחד", העולה בימים אלו בצוותא. בעולם הבדיוני של ההצגה, המתרחש בעתיד הרחוק, צאצאי צאצאינו מקיימים מעין טקס מחווה לאלמנטים הטכנולוגיים הפרימיטיביים של פעם, כלומר של היום. באחת הסצינות בהצגה, משתתפי הטקס, מעלים באוב את אותם מיילים אבודים, אותם מצאו בארכיבים טכנולוגיים, ומעלים את התמיהה אל האולם - מדוע מעולם לא נפתחו? בהקריאם את אותם מיילים אבודים ברחבי הקהל, הם מתערבבים בתוכו ופונים אל כל אחד מאיתנו, נציגי ההווה העכשווי והעבר שלהם, מתוך תמיהה רצינית - מדוע מעולם לא נענו?
המחזה, שנכתב על ידי ליאור זלמנסון, החל את דרכו כקריאה בפסטיבל סמולבמה ה-12, לפני שנתיים. כקריאה, שבוימה בידה הכשרונית של מגנט, היא הציגה פוטנציאל רב. ההצגה, לעומת זאת, מימשה את הפוטנציאל הזה, אבל רק באופן מרבי. דבר זה מובן לחלוטין, שכן מים רבים עוברים בחדר החזרות ורבים מהם מזוקקים לטובת אלמנטים תיאטרליים טובים יותר. עם זאת, חלק מסצינות המחזה נותרו בהצגה, ועדיף היה לו היו נותרים בחדר החזרות. לדוגמה, סצינת הפתיחה של ההצגה, בה בחורה צעירה פוגשת בחור צעיר, ומגלה שהוא מעין חבר להשכרה, וזמן הפגישה עולה כסף. הרעיון והביצוע טובים, אבל הם לא כל כך קוהרנטיים להצגה כולה, המבקשת לבחון את מערכת היחסים שלנו עם המכשירים הטכנולוגיים.
ההצגה כולה מציגה פרספקטיבה שונה ומעשירה לגבי המכשירים בחיינו שלעיתים נלקחים כמובן מאליו. לפתע, הקהל מוצא עצמו מביט באופן שונה על אותם האלמנטים ששירתו אותו נאמנה החל מתחילת המילניום, וחוכך האם הם שינו את האופן בו מערכות יחסים מתנהלות ומנהלות. והתשובה היא כן בריש גלי.
משחקם של המשתתפים בהצגה, יעל ניברון, תומר קופל, יעל סקר ותמר סגל, הוא מצוין, על אף שחלק מהתפקידים לא מאתגרים את היכולות המשחקיות המוכחות שיש להם. מעבר לכך, על הבמה ניכרת אינטראקציה מרתקת בין האלמנטים הקונבציונליים, קרי המשחק, התאורה והסאונד, לבין האלמנטים הטכנולוגיים, כגון הטבלטים והמקרנים השונים שיש על הבמה. עם זאת, בחלק מהמקרים, האינטראקציה הזו לא הלכה עד הסוף, אלא רק גירדה את קצה הקרחון שמשחקים אלו יכולים להציע. ייאמר לזכותם של הלוקחים במלאכה, על הבמה ומאחורי הקלעים, שהתמודדו היטב עם הבלת"מים שיכולים לקרות כאשר מתעסקים עם כלים לא צפויים אלו, בהצגה בה כל ג'סטה ידועה מראש.
גילוי נאות, אני מכירה את מיה מגנט תקופה ממושכת, אני עוקבת בהשתהות אחר פועלה האמנותי, ואני שמחה על כך שהיא חלק מהאמנים הנמצאים בסביבה הקרובה אליי. עם זאת, בשונה מעבודותיה האחרות, טכנולוגיות לא פחות, אך כאלו שנוצרו מהקרביים, נדמה כאילו בהצגה זו לא מומש מלוא הכישרון שלה. כאילו אותן הברקות שראיתי בקריאה המבוימת, נותרו חיוורות על הבמה הקטנה של צוותא 2. ההצגה היא טובה למדי, אבל הקרביים נותרו מחוץ לאולם. כולי תקווה שמגנט תקשיב לאמת האמנותית שלה, ותדע להמשיך בדרך המתאימה למידותיה המפעימות, ותפרוק מהארסנל התיאטרלי שלה את הכלים שמונעים ממנה לעוף רחוק יותר.
(C) כל הזכויות שמורות לאירית ראב